אחד מתוך סיפורי המים
לפני 7 שנים כשעשיתי סטאג׳ של הידרותרפיה בבריכה הטיפולית בתל השומר, ראיתי לעומק את החשיבות של טיפול במים. הגיעו מטופלים מכל הסוגים והמינים, אבל אחת מהן זכורה לי יותר מכולן.
זו הייתה בחורה כבדת משקל, בערך בגילי, שלא דיברה בעקבות בעיה נוירולוגית אך זה לא מנע ממנה להיות עם חיוך ענקי. היא הגיעה עד שפת הבריכה עם כיסא גלגלים ואת הכניסה למים עשתה בכמה צעדים ובקושי. מה היה הטיפול?
הלכנו. רק הלכנו.
כל כמה דקות היא איבדה את היציבות ונפלה עם כל הגוף לתוך המים. זה היה נראה כמו התקף קטן כל כמה רגעים, ואני בתור מטפלת שהרגע סיימה את הלימודים, נבהלתי בכל פעם מחדש ומשכתי אותה חזק חזרה מעלה.
״את בסדר?״ שאלתי, והיא סימנה לי עם היד שהכל בסדר וזה דווקא הצחיק ההחלקות האלו למים, הכניסה עם הראש, הפתאומיות... היה נראה שהיא מאושרת ועם כוח רצון להמשיך ללכת.
אז רק הלכנו.
זה מה שהמים הביאו לה, את היכולת הבסיסית של לקחת צעד אחד אחרי השני.
זה היה רגע מבלבל עבורי לראות מגבלה שכזו ואושר ביחד.
לא ידעתי אם לצחוק איתה או לבכות על המצב.
אחרי הטיפול הקצר הסתכלתי עליה יוצאת מחוייכת מהמים ולא ראיתי אותה שוב.
ביקשתי הפסקה באותו הרגע ויצאתי להתאוורר, שקועה במחשבות ותהיות. מי מחליט שם למעלה מי יוכל ללכת ומי לא? מה היא הייתה אומרת לי אם הייתה מדברת?
עם הזמן למדתי שיש אנשים שהמים זו קרקע בטוחה עבורם. מרחב בו גבול המגבלה מעט משתחרר ולעיתים נעלם לגמרי, ואפשר לצלול, לנוע או פשוט- ללכת.
למדתי ללוות כאלו מקרים בעיניים נקיות אך סקרניות, לא להיבהל מהמגבלה אלא ללמוד אותה ואת האדם שבתוכה. שלא כדאי לרחם, אלא להיות רחם ואם צחוק מתגלגל מגיע, אז בהחלט כדאי ורצוי להתגלגל איתו.
היום אני עובדת עם אנשים שהולכים, וגם כאלו שלא, גם למי שיש רגלים, וגם למי שאין.
אולי זה החיבור שלי לתנועה שמניע אותי לעבוד עם אלו שיש להם קושי בה.
תודה לאותו רגע משותף איתה שחקוק בזכרוני. מעניין איפה היא עכשיו ומה שלום החיוך שלה.