דפיקה בדלת; מישהו מודיע לך שהילד שלך מת! ככה, פתאום, לפני רגע היה לך ילד ועכשיו אין.
כמה פעמים ראינו סצנה כזו בסרט? סצנה שבה שחקן מקבל הודעה שהיקר לו מכל מת.
יש לא מעט סצנות כאלו או דומות להן בקיצוניּותָן.
ברוב המקרים נזרום עם תגובתו של השחקן; נהיה סלחניים כלפיו.
אבל כמה פעמים נאמין לו באמת? נסתכל לתוך עיניו ונרגיש על בשרנו את מה שעובר עליו?
תפקידים דרמטיים מְסָפקים הרבה מצבים רגשיים מורכבים בקיצוניותם. מצבים מאתגרים ומתישים שתובעים ממך התמסרות בלתי מתפשרת.
מצבים שבהם את/ה הולכים על הקצה, והמנעד של האמת האבסולוטית דק כמו חוט ושביר כמו פייה מפורצלן. כל סטייה או מעידה, שבריר רגע שבו לא היית שם, או ניואנס קטן או גדול מדי ─ חושפים את השקר. את המשחק. מצפים ממך שתזקק את הרגש ותספק אמת נקייה.
אמת שאין דרך לשחק אותה. רק לחפור לעצמך בנשמה.
הג'וב של השחקנית הוא להביא את עצמה למצב מנטאלי שבו היא מרגישה את התחושות והרגשות שרלוונטיות לדמות ולמצב שאותם הוא משחקת.
היא מודעת, כמובן, לשקר; לזיוף. אחרי הכול היא הסנטר של סט צילומים, היא מול מצלמה, מוקפת בתאורה ובצוות.
אבל הרגשות שהיא צריכה להרגיש ברגעי הצילום צריכים להיות אמיתיים. וברגע שהיא מגיעה לשם, ברגע שזה קורה לה, הג'וב שלה מסתיים. היא כבר לא צריכה לשחק. האמת הרגשית תזרום החוצה משפת הגוף שלה, מהעיניים שלה, בטבעיות, כמו אדם שמגיב לחוויות חייו, בלי להשקיע שום מחשבה ומאמץ בצורת התגובה שלו, באופן שבו הוא מגיב, או בווליום של התגובה.
כי אדם לא שואל את עצמו: איך אני אשחק את התגובה שלי? הוא זורם עם הסיטואציות של חייו ומגיב.
הסדנה שלי היא מסע לחיפוש החומר שממנו עשויה האמת האינדיבידואלית שלנו. באמצעות תרגול של מצבים רגשיים עזים ומאתגרים, ודרך התגברות על קשיים פיזיים ומנטאליים, נגרד את הקצוות שלנו עד שהאמת תצא לנו מהמבט בלי שנשחק ובלי שום מאמץ.