את עוטה פרצוף אמיץ.
את אומרת לעצמך שאת בסדר -
שאת "מתמקדת בעצמך", "לוקחת הפסקה",
או "מחכה לרגע הנכון".
אבל כשהדלת נסגרת בלילה...
האמת לוחשת חזק יותר.
את עייפה.
עייפה מלקוות, רק כדי להתאכזב.
עייפה מלראות את החברות שלך מוצאות אהבה בזמן שאת מרגישה תקועה במקום.
עייפה מלנסות לתקן משהו כשאת אפילו לא יודעת מה שבור.
ניסית אפליקציות היכרויות, עבודה על חשיבה, אפילו טיפול.
קראת את הספרים. עשית את "העבודה הפנימית".
ובכל זאת - את עדיין מוצאת את עצמך לבד.
אולי זה מתחיל להרגיש כאילו זו את.
כאילו יש משהו בלתי נראה שמבריח ממך את האהבה.
כאילו אהבה היא ל"אנשים אחרים" - ופשוט לא נועדת לזה.
אבל מה אם...
מה אם….
החסימה האמיתית קבורה עמוק בפנים,
בחלק בתודעה שלך שלא מגיב להיגיון, למאמץ או לניסיון אינסופי?