ריטריט זהו רגע בו אנו נסוגים פנימה קרוב לאינטימיות הגדולה ביותר עם עצמנו.
התודעה האנושית היא תודעה מופלאה, היא יצירתית, גמישה, ויכולה להמציא את ההמצאות והיצירות הגדולות ביותר.
אבל התודעה הזו לא מייצרת רק טכנולוגיות חדשות, או מיזמים חדשים,
היא גם מייצרת כל הזמן סיפורים על המציאות שהיא חווה, על האנשים שסביב, על מה היא חושבת על האנשים ועל כל מה שמתרחש בעולם.
הסיפורים הללו הם יציר דמיונה, ולא פעם אינם קרובים או קשורים למציאות.
ברגע שהתודעה המציאה אותם, מתחיל תהליך של הזדהות, והתודעה מתחילה להאמין שכל הסיפורים שהיא מספרת על המציאות הם אמת.
כמה פעמים חשבתם משהו על מישהו, ובמציאות הדברים לא תאמו?
כמה פעמים חשבתם שמישהו יפעל בצורה מסוימת, אבל הוא פעל אחרת ממה שחשבתם?
והתודעה הזו לא מפסיקה כי היא גם מספרת לנו סיפור על עצמנו- היא מדביקה לנו הצלחות אבל גם פגמים, והיא מזדהה וזוכרת את הפגמים הרבה יותר מאשר את ההצלחות, וכמו מנטרה היא תמיד מזכירה לנו שאנחנו "כאלה": פחדנים, קנאים, חסרי מעוף, כעסנים, מדוכאים , חרדים וכו'…
כל
אחד וה"כזה אני" שלו.
בריטריט מדיטציה בדרך הזן לומדים להכיר את התודעה,
בישיבה השקטה לומדים להבחין בסיפורים, מבלי להגיב אליהם ולתת להם לחלוף,
ואז אט אט, התודעה יכולה לאפשר לכל השדים הכאבים השריטות האמונות והדעות החזקות שאנו מחזיקים בהם, לצוף. היא מבחינה בהם מבלי להזין אותם מחדש כשהיא רק מתבוננת.
היא מלמדת אותנו לראות שמה שבא גם הולך,
מה שעלה גם יורד,
הכל ארעי, חלופיות הדברים נטועה בכל.
צליל מתחלף בצליל, מחשבה במחשבה.
וכשאנחנו לומדים לשבת במרכז של כל זה, השדים הכאבים , האמונות והדעות החזקות, לאט לאט נושרים מתרככים, מבריאים.
והתודעה הזו שבורחת מעצמה, חוזרת…
היא חוזרת הביתה.
וככל שהיא ממשיכה לחזור שוב ושוב הביתה
באמצעות תרגול ממושך בריטריטים
היא לומדת את הדממה שהיא.
ורווח בה השקט.
הריטריט שאנו עושים הינו ריטריט שתיקה בדרך הזן הקוריאני:
מהלך הריטריט עוסק בשתיקה עצמה, והשיעורים היחידים הם שיחות הדהרמה שנערכות בסוף היום.
במהלך הריטריט אנחנו נתרגל בישיבה, בתנועה של צ'י קונג, בשירת זן.