הכאב שלך אמיתי.
הסימפטומים שאת חווה אמיתיים.
וגם האבחנות הרפואיות שקיבלת אמיתיות.
ובכל זאת, למרות בדיקות, טיפולים, תרופות ומטפלים
הכאב לא באמת נעלם. הוא פשוט מחליף צורה, מקום, תקופה.
למה זה קורה?
כי ברוב המקומות טיפלו בעיקר בסימפטום,
ובקושי נגעו בשורש.
מעבר לבדיקות ולתוצאות,
יש את כל הפעמים ששתקת כדי לא להתחיל עוד ריב,
שבלעת עלבון כי “לא נעים”,
שעשית מה שאת לא רוצה כי ״מה יגידו״,
ושסחבת על הגב עוד משימה ועוד אחריות
כדי שכולם יהיו מרוצים ויאהבו אותך.
יש את הקשרים שבהם את מרגישה שלא באמת רואים אותך,
שאת נותנת הרבה יותר ממה שאת מקבלת,
ושאם רק תעזי להגיד מה את רוצה
יסתכלו עליך כחסרת רגישות, אנוכית או דרמטית.
וכל זה יושב על אמונות ודפוסים עמוקים כמו:
“אם אני לא אדאג לכולם מי ידאג להם?”
“אין לי את הפריבילגיה לעצור, כולם סומכים עליי.”
“אין לי זכות להתלונן, לאחרים יותר קשה”,
“כדי שיאהבו אותי, אני צריכה תמיד להגיד ‘כן’ ולהיות נחמדה.”
המתח הזה לא נעלם באוויר.
הוא נאגר איפשהו.
והגוף שלך הוא זה שסוחב את הכל על עצמו.
הוא לא מקולקל, והוא לא נגדך.
והכי חשוב זו לא אשמתך.
כי אף אחד לא לימד אותנו איך מתח רגשי קשור לגוף,
איך מערכות היחסים משפיעות על הבריאות,
או איך אפשר לפרוק רגש בצורה מבוקרת,
בלי להתפרק, להתפוצץ ובלי לפגוע באנשים סביבנו.
הגוף שלך פשוט מדבר איתך בשפה
שאף אחד לא לימד אותך להבין.
ומה אם הסימפטומים הם לא “הבעיה”,
אלא הדרך של הגוף שלך להגיד לך:
“משהו בפנים לא מאוזן. לא מתנהל לשביעות רצונך.
תעצרי. תקשיבי לי.”
ברגע שאת לומדת את השפה הזו,
את מפסיקה להילחם בכאב
ומתחילה להבין מה הוא מבקש ממך.
ומשם מתחיל השינוי האמיתי.