עם כל מה שעבר עלינו בשנים האחרונות
אין אשה שלא זקוקה לכלים מקצועיים לריפוי עצמי ומשפחתי.
כשאנחנו עוברות טראומות קטנות או גדולות,
מתאכזבות או נפגעות,
נוספת לנו שכבת אטימות הלב.
על מנת לשמור עליו הלב שלא יפגע שוב או יכאב שוב
אנו מקבלות החלטה לא לפתוח אותו לבנות חומות מסביבו.
כדי לא להיות מוצפות מכאב, להמשיך לתפקד,
אנו נכנסות למצב השרדותי ולא יצירתי
במצבי השרדות אין מקום ללב פתוח, חי נושם ומרגיש.
אנחנו חיים. מתפקדים. שומרים חזק חזק על הלב שלנו.
אנחנו חסרים את עצמנו.
ומתקשים להרגיש רגשות חיוביים בעוצמה.
מלבד זה רגשות מודחקים הרבה פעמים מתפרצים מתוכנו
בצורה של דכאון או חרדה
תלוי אם האנרגיה שלנו יותר אקטיבית או פסיבית.
לפעמים זה הופך לסבל מתמשך או חלילה אדישות וכהות.
לכל אחת יש מעיין בית קברות פנימי
שם נקברו חלקי אישיות חשובים
וכך אנו חיות ללא העוצמה הפנימית שלנו.
בלי מוטבציה חזקה לקום בבוקר
וגם בלי יכולת להיפגש באמת
באינטימיות עם עצמנו ועם האנשים היקרים לליבנו.
השנים חולפות, אנחנו מתבגרות
הדפוסים והתגובות האוטומטיות שלנו מתקבעות
הגוף הופך לנוקשה יותר
החיוניות וחדוות החיים נראים ממש רחוקים.
אבל הלב האנושי שלנו
מתגעגע לחיבור, לזרימה, להתגלות, לעומק ולקירבה.