טעימה מוקדמת

בכנס הארצי הרביעי של תכניות המגדר בישראל שיתקיים ב-7 בפברואר במכללת תל חי, יוקדש מושב מיוחד לתחום מחקר ביקורתי חדש שלא נידון עד כה: לימודי מוגבלויות (ראו מושב 4א).

 

הקדמה: לימודי מוגבלויות
בעשור האחרון מתפתח בישראל תחום אקדמי בין-תחומי העוסק במוגבלות כתופעה חברתית-תרבותית: לימודי (ביקורת) המוגבלות (Critical Disability Studies). בדומה לחשיבה פמיניסטית, שמפרידה בין מין ומגדר, גם לימודי מוגבלות מבוססים על המודל החברתי (ביקורתי) למוגבלות, המפריד בין השוני הפיסי (וגם נפשי או קוגניטיבי) של הפרט להשלכות של שוני זה על מקומו של הפרט בחברה, שהן תוצאה של האקלים החברתי-תרבותי לא פחות משהן תוצאה של השוני של הפרט.
בשנים 2009 – 2011 פעלה במכון ון-ליר קבוצת חוקרים במטרה לקדם את השיח האקדמי על מוגבלות מתוך תפיסה ביקורתית זו. הקבוצה ערכה והוציאה מקראה של מאמרי-יסוד בתחום. בנוסף למאמרים אלה שתורגמו מאנגלית, כתבו חברי הקבוצה תגובות למאמרים אלה. אחד המאמרים שהופיעו במקראה, "שילוב המוגבלות, שינוי פניה של התיאוריה הפמיניסטית" מאת רוזמרי גרלנד-תומסון, עסק בחיבורים הקיימים והפוטנציאליים בין תיאוריות פמיניסטיות ללימודי ביקורת מוגבלות. מאמר התגובה, "מתווה ללימודי ביקורת מוגבלות פמיניסטיים בישראל" מאת ליאת בן־משה, אירית דלומי תורתי וסולה שלי, עסק בתרומה האפשרית של העיסוק בפמיניזם בישראל (גם בשטח וגם באקדמיה) להתפתחות של לימודי ביקורת מוגבלות בישראל.
אירית דלומי וסולה שלי לוקחות חלק במושב זה, להלן תקצירי הרצאותיהן.  

 

 

 

תקציר 1: אירית דלומי, מודלינג ושילוב בחינוך – מורות כבדות שמיעה וחרשות במערכת החינוך בישראל

פדגוגיות פמיניסטיות מדגישות ברובן את ההבנה אודות קיבוע מקומן ההיסטורי השולי של נשים, גזלת קולן והשפעת כל אלה על החוויה הנשית המושתקת, הנעדרת מתהליכי יצירת הידע ההגמוניים – פטריארכליים. כפרקטיקה – מציעה הפדגוגיה הפמיניסטית  את הדיאלוגיות, ההנכחה וההשתתפות הפעילה של הלומדים כדרך ליצירת הידע, ומעודדת ראיה ביקורתית ופעולה לשינוי תוך כדי הלמידה.
במרחב פדגוגי כזה הופך 'המודלינג' לעיקרון מוביל שינוי ומתקן. האפשרות לנשיאת העיניים אל 'אחר' בוגר/ת כמוני, שלוקח/ת חלק פעיל ומוביל/ה במעגל המחנכים, היא בעלת משקל חינוכי וערכי מדרגה ראשונה, מביאה לקבלה ושיתוף ולביטול ההדרה. ה'אחר' הוא נושא שאינו יורד מסדר היום באגפים השונים במשרד החינוך מזה שנים רבות. מושאיו המיידים הם תלמידים עם מוגבלות במרחב החינוכי. במפגש זה נפנה את המבט אל 'אחר' שונה  ונבחן את מקומם של מורות ומורים עם מוגבלות במערכת החינוך.
בהרצאה זו אבקש להציג סוגיה זו על סמך מחקר איכותני נרטיבי, דרך בחינת סיפוריהן של מורות חירשות וכבדות שמיעה במערכת החינוך בארץ. אתאר את מצב העסקתן והאופן שבו הן  משתלבות במערכת החינוך.
אתמקד בניתוח מאפייני ההכשרה וההכוונה התעסוקתית של קבוצה זו, סוגיה שלא זכתה עד כה לעיון מחקרי, ואבקש לענות על השאלה: באיזו מידה התמורות שחלו בהשכלתן של מורות אלה באות לידי ביטוי במעמדן המקצועי במערכת החינוך.
מורות חירשות וכבדות שמיעה מלמדות בעיקר בכיתות ובמסגרות שבהן לומדים ילדים עם לקויות שמיעה, בתנאי העסקה מצמצמים. מאבקיהן היומיומיים על מקומן כמורות ועל ייצוגן במערכת החינוך מאפשרים לראות מחדש את משמעות המוגבלות עבורן כמרכיב זהותי, תרבותי ופוליטי. הרצאה זו באה לתאר את המציאות ולתבוע יחד עם המורות את השינוי הדרוש.

 

ד"ר אירית דלומי, מרצה ומדריכה במכללה האקדמית הערבית לחינוך בחיפה, לימודי מגדר, לימודי מוגבלות ולימודי חירשים.

 

 

 

תקציר 2: סולה  שלי, מגדר בקהילה האוטיסטית – מעבר לפמיניזם
קהילה אוטיסטית היא קבוצה של אנשים במגוון האוטיסטי אשר מקבלים את  המאפיינים האוטיסטים כחלק בלתי נפרד מעצמיותם. עוד מראשיתה של הקהילה האוטיסטית  העולמית היא אימצה את המודל התרבותי למוגבלות, ואת קהילת החירשים ותרבותם כדוגמא  להתייחסות. בהמשך, אימצו פעילים בקהילות בעולם ובישראל את הפרדיגמה הביקורתית  למוגבלות כבסיס לניתוח ולבניית טיעונים במאבק למען צדק וזכויות לאנשים עם  מוגבלויות ולאנשי המגוון האוטיסטי בפרט.
למרות שהנתונים הסטטיסטיים מראים שכיחות רבה יותר של אוטיזם בקרב  גברים, הנוכחות של נשים בקהילה האוטיסטית משתווה לזו של גברים. קולותיהן של נשים  על הספקטרום באו לידי ביטוי באנתולוגיה בשם "נשים מכוכב אחר? חיינו בעולם של  האוטיזם", פרי יוזמה ועבודה משותפת של קבוצת נשים על הספקטרום האוטיסטי מרחבי  העולם. באנתולוגיה זו, כמו גם בדיונים רבים בפורומים מקוונים של הקהילה האוטיסטית,  נבחנו ניסיון-החיים והתפיסה העצמית של נשים על הספקטרום, הן ביחס לנשים וגברים על  הספקטרום והן ביחס לנשים וגברים נוירוטיפיקלים (שאינם על הספקטרום האוטיסטי). חשיבותו  של ידע של שוליים (ידע מהשטח, שגובש ע"י פעילי הקהילה) והתקת נקודת המבט  מההגמון (אנשי מקצוע) אל השוליים, היא עיקרון מרכזי בלימודי מוגבלות, כמו גם  בתיאוריות פמיניסטיות.
המסקנה הכללית העולה מדיונים אלה היא, שהפער בין המגדרים שקיים בחברה  הכללית הרבה יותר מצומצם בתוך הקהילה האוטיסטים. לעומת זאת, נשים על הספקטרום אינן  מתאימות למאפיינים הנשיים השכיחים, מאחר שנשים (כמו גברים) על הספקטרום מושפעות  הרבה פחות מתפיסות חברתיות, בהן גם תפיסות של מגדר. השערה זאת מתיישבת גם עם  שכיחות מוגברת של נטיות מיניות שונות (הומוסקסואליות, טרנסקסואליות וא-סקסואליות) בקרב אנשי הספקטרום ועם צורות לא שכיחות של קשרים זוגיים.

ד"ר סולה שלי אס"י, פעילי הקהילה האוטיסטית בישראל.

יוזמה ברוכה של האקדמיה לאמנות ועיצוב בצלאל: הוגנות מגדרית

 

השאיפה לשוויון והוגנות מגדרית נוגעת לכל תחום באקדמיה ולכל מרחביה המקצועיים והחברתיים. במרץ 2018, החליטה האקדמיה בצלאל להתניע תהליך עבודה מוסדר למען קידום שוויון והוגנות מגדרית, כחלק ממהלך המתנהל בכלל מערכת ההשכלה הגבוהה בישראל, תוך שימת לב לאמות המידה האקדמיות המקובלות ומבלי לפגוע בייחודה של בצלאל כאקדמיה לאמנות ועיצוב.
לפיכך תגדיר האקדמיה קידום על פי כישורים והישגים אך תוך שמירה על שוויון הזדמנויות ואיזון תעסוקתי מגדרי במשרות ההוראה והמנהלה, וכן תיצור מרחבי למידה הוגנים לסטודנטיות וסטודנטים עם זכויות והתאמות למגדרים נוספים.

 

 

 

נתונים

 

רותי קנטור, מרצה בכירה במחלקה לתקשורת חזותית, היא יועצת הנשיא לקידום הוגנות מגדרית בבצלאל. מוזמנות ומוזמנים לפנות אליה בנושאי הוגנות מגדרית: [email protected]

 

 

פרופ' נויה רימלט: הדילמה האימהית

מה מידת האפקטיביות של רפורמות חקיקתיות, שהתרחשו בעשורים האחרונים ובמרכזם מעבר ממודל אימהי של זכויות לנשים עובדות למודל הורי שוויוני, המעניק זכויות הוריות שוות לנשים ולגברים בשוק העבודה? מטרתן של רפורמות אלה הייתה לעודד חלוקה שוויונית יותר של האחריות לטיפול בילדים בתוך התא המשפחתי מתוך הנחה שהפחתת הנטל המשפחתי המוטל על נשים תאפשר להן להשתלב באופן שוויוני יותר בשוק העבודה. במחקר, שפורסם לאחרונה (ר' הקישור למטה), אני מראה שלמרות הציפיות האופטימיות שליוו ועדיין מלוות שינויי חקיקה בתחום, בפועל קיים פער ניכר בין מטרת הרפורמות לעודד חלוקת עבודה הורית שווה בבית, לבין קיומה בפועל של מציאות אימהית ברוב המשפחות. יתרה מזאת, המחקר מגלה כי מכיוון שנשים נותרו אחראיות לטיפול בבית ובילדים, הסטריאוטיפ האימהי של נשים עובדות ממשיך לשגשג, ומשוא פנים מגדרי והפליה עדיין מעצבות את החוויה של נשים במקום העבודה. 
המחקר, שמציע לכנות בעיה זו "הדילמה האימהית" וקורא להערכה מחודשת של פתרונות שנועדו לטפל בדילמה זו - טוען כי הקושי המרכזי בכלי המדיניות הקיימים, שנועדו לקדם חלוקת עבודה הורית שוויונית בבית, הוא שהם מתמקדים באופן בלעדי בגברים. המטרה המרכזית העומדת ביסוד המעבר ממודל אימהי של זכויות למודל הורי הייתה ועודנה להניע שינוי בקרב אבות ולגייס אותם למשימה של טיפול בבית ובילדים.
אגב כך, נזנחו העיסוק והחשיבה על שורה של סוגיות הנוגעות לאימהות עובדות, לצרכים ולאינטרסים שלהן, ולמבני כוח המעצבים את ההחלטה שלהן להמשיך להיות המטפלות העיקריות בילדים. משמע, כדי לחולל שינוי של ממש במרחב הביתי אין זה מספיק לשאול כיצד ניתן לתמרץ גברים לקחת חלק גדול יותר בטיפול בבית ובילדים, אלא יש להוסיף ולשאול כיצד ניתן לתמרץ נשים לפנות את המרחב הביתי ולאפשר לגברים לתפוס מקום משמעותי יותר במרחב זה.
כבסיס לדיון בשאלות אלה, המחקר מצביע על שני היבטים: 

א. "ההעצמה שבאמהות"- הטענה בהקשר זה היא שכל מדיניות המנסה להתערב בחלוקת העבודה הביתית ולשנותה אינה יכולה להתעלם מכך שעבור נשים רבות האימהות הפעילה היא גם מקור כוח לא מבוטל. המרחב האימהי אינו רק מרחב של שעבוד, אלא גם מרחב של משמעות ועוצמה.

ב. ההיבט השני הנזנח בשיח העכשווי, חווית ההשתתפות של נשים רבות בשוק העבודה היא חוויה מחלישה. עוינות, הפליה, תקרת זכוכית, שכר נמוך והטרדות מיניות הן חלק בלתי נפרד מחוויית החיים המקצועית של נשים רבות. 

את המעגל הזה צריך אפוא לשבור.  משמע, לצד הבחירה המסורתית בין הבית לעבודה, שאותה מחזקים ההסדרים הקיימים ומנציחים, יש לייצר אלטרנטיבה שלישית, המאפשרת שילוב אמיתי בין האימהות לעבודה המקצועית באמצעות שבירת המחיצות המסורתיות, בין המרחב הפרטי לציבורי. 

 

 

פרופ' נויה רימלט היא מרצה וחוקרת בפקולטה למשפטים באוניברסיטת חיפה. מחקריה מתמקדים בניתוח פמיניסטי ביקורתי של המשפט, ודנים בקשר שבין הסדרים משפטיים שונים לבין אי השוויון המגדרי בחברה.