עמדתי על כך שהשימוש בביטוי 'זקנה' על ידי חכמים מופיע בדרך כלל באופן כללי, ואינו מבהיר מתי, מאיזה גיל, אשה נחשבת 'זקנה'. בעוד שלגבי גברים נאמר במשנה במפורש: בן ארבעים – לבינה, בן חמישים לעצה, בן שישים לזיקנה, בן שבעים לשיבה, וכו' - הרי נשים מכונות 'זקנות' כבר משנות הארבעים שלהן. ההלכה מגדירה בדיוק מי היא 'קטנה' (ילדה עד גיל 12), ומי היא 'נערה' (ילדה בין גיל 12 לגיל 12 וששה חודשים), אבל לאחר מכן הילדה נחשבת ל'גדולה' מבחינה הלכתית, ושאר השלבים בחייה אינם מקבילים לאלה של הגבר, ובוודאי אינם נסמכים על רכישת ידע והשכלה או על נסיון חיים.
מבדיקת מקורות מארץ ישראל, ביניהם שאלות ותשובות שהופנו לרבנים, דרשות שנישאו לרגל פטירתן של נשים, תקנות מקומיות, ועוד, נראה שיש הבדל בין הגיל או השלב בחיים שבו נשים נחשבו ל'זקנות' מבחינה הלכתית, לבין השלב שבו החברה התייחסה אליהן כאל זקנות. בספרות ההלכתית ובמקורות המעטים שבהם נזכר במפורש גיל האשה הכינוי 'זקנה' מתייחס לאשה שעברה את גיל ארבעים או לאשה שחדל לה אורח נשים. אך גם על נשים עובר תהליך. הרי בחיי היום יום, ברמת הביצועים ובפעילות, אשה שפסקה מלדת עדיין לא ממש זקנה. יש נשים המרגישות עצמן צעירות גם לאחר גיל ארבעים, וההגדרה העצמית של אשה כ'זקנה' תלויה במידה רבה גם בהרגשתה האישית, במצבה הבריאותי ובמעורבותה בחיי המשפחה. וגם החברה מתייחסת אחרת לנשים בגילאים שונים.
בסיכום קצר זה אדגים זאת בדוגמה אחת הלקוחה מתוך קובץ תקנות ירושלים המסדירות את חיי היום יום של הקהילה היהודית. נאמר בהן כי אשה שלא מלאו לה ארבעים שנה לא תוכל לבוא לבית הכנסת לתפילות מנחה וערבית, בין בחול בין בשבת) חוץ  מראש השנה, יום הכיפורים ושמחת תורה), זאת כדי למנוע מיפגשים עם גברים. ובהמשך: רק אשה מעל גיל חמישים רשאית ללכת לתנור הציבורי, ורק אשה מעל גיל שישים רשאית לסחור או להעניק שירות בבתי גויים.אין ספק כי נשים שעברו את גיל ארבעים כבר לא מהוות איום סקסואלי על החברה, והן אף זוכות – בהדרגה -  להקלות הנוגעות להופעתן בציבור. לגבי גברים נראה כי הסכנה הסקסואלית פוחתת רק לאחר גיל 60, כך בכל אופן משתמע מתקנה  ירושלמית נוספת האוסרת על גברים רווקים מבן עשרים שנה ועד שישים שנה להתגורר בירושלים.
ניתן לומר כי הכינוי 'זקנה' בהקשרים ההלכתיים ובספרות ההלכה הוא יותר עניין טכני, ולא בהכרח מלמד על זיקנה מופלגת, אלא על ראשית תהליך הזיקנה.

 

 

 

ד"ר רות למדן, חוקרת במרכז לחקר התפוצות ע"ש גולדשטיין-גורן באוניברסיטת תל-אביב. עוסקת בהיסטוריה של עם ישראל  בימי הביניים המאוחרים, ובמעמדם המשפטי, הכלכלי והחברתי של היהודים בתחומי האימפריה העות'מאנית. מהחוקרות המובילות בחקר נשים בחברה היהודית לעיל, עם דגש מיוחד על מעמדן האישי, החברתי והכלכלי בחיי היום-יום בחברה ובמשפחה. ראו למשל ספרה: עם בפני עצמן, נשים בחברההיהודית בארץ ישראל, סוריה ומצרים במאה ה-16, תל אביב 1996.
ד"ר למדן היא חברה פעילה בהנהלת האגודה הישראלית ללימודים פמיניסטיים וחקר המגדר. 

 

בואו וכתבו לנו גם אתן/ם תקצירים מכנסים שהשתתפתן/ם בהם.

שימו לב: אנחנו מציגות כאן אירועים שיתקיימו בשבועיים הקרובים, עד לפרסום הניוזלטר הבא.