את בטח מכירה את הסיטואציה הזאת..
את יושבת עם חברות, בבית הקפה הקבוע
וכולן משתפות סיפורי הלידה...
האחת מספרת על הקיסרי החירום
שהציל לה את התינוק ברגע האחרון
השניה תשתף על התפרים האיומים שהיו לה,
שגרמו לה לצלוע שבועיים אחרי הלידה (!!)
והשלישית על הלידה שלה שנמשכה שלושה ימים עם האפידורל שלא עובד 
את מלטפת את הבטן ההריונית הכבדה
וחושבת לעצמך-
הצילו.
אין סיכוי שאני עוברת את זה.
את מוצאת את עצמך מקנאה במי שסביבך,
למרות הסיפורים המסוייטים שהן עברו
הן כבר אחרי!
ובא לך כבר להיות אחרי. ועכשיו!!
יש לך בחילה, וכנראה שלא תסיימי
את הרביולי בטטה וערמונים ברוטב שמנת לימונית
שפינטזת עליה כל היום בעבודה..
את פוחדת מהכאב.
לא סתם כאב.. הכאב הכי עוצמתי שתחווי בחיים.
את שומעת סיפורים ומנסה לדמיין איך זה,
אבל בעצם את יודעת שאי אפשר לדמיין את זה עד שזה קורה.
ויש את הפחד מהלא ידוע.
את לא יודעת מתי זה יקרה, איפה זה יתפוס אותך.
כמה זמן זה ימשך. אם תצליחי לעמוד בזה.
כי במהות שלך את קונטרול-פריק שרוצה לתכנן הכל, ופה אין לך שום שליטה.
ואז יש את בית החולים. החדר הקר והזר. המוניטור. העירוי. האנשים הזרים.
להיות חשופה, פגיעה, כאובה
מול אנשים שאת לא מכירה.
ובסוף, הפחד הכי גדול: שתהיי שם לבד.
את חוזרת הביתה לחיבוק שלו, ואומרת לו שאת מפחדת.
והוא אומר לך שהוא סומך עלייך שיהיה בסדר,
ומשום מה זה לא מרגיע אותך.
כי ברגע האמת, כשתכנסו לחדר המיון יולדות העמוס והרועש
יחברו אותך למוניטור, יפתחו לך עירוי בוריד
והצוות הרפואי ישאל אותך מיליון שאלות
תוך כדי שאת נאבקת בכאבי הצירים, והוא איתך
נבוך ושותק ומרגיש לגמרי חסר אונים
את מרגישה
לבד
אז את שומעת מלא פודקאסטים, קוראת ספרים
עוקבת ברשתות החברתיות אחרי כל אושייה שעוסקת בהריון ולידה
את אולי גם מנסה להתמיד בתרגילים לאיזון אגן
ולתרגל נשימות לילה לילה לפני השינה
וזה לא עוזר.
עדיין הלידה המתקרבת גורמת לך למחנק בגרון.
ומה שהכי מתסכל?
שאומרים לך שאת צריכה לשחרר ולהרפות
כדי שהלידה תגיע (בטח... נראה אתכם).