אני שומעת את הנהג וזה מה שהוא אומר בקשר:
"ילד בן שמונה מורדם, מונשם, פגיעת ראש, פגיעת חזה,
אנחנו בדרך למיון מבוגרים, אין זמן לדנה".
באותו רגע יורד לי מסך מול הפנים ואני אומרת לעצמי בקול:
"גילי, לא קורה פה כלום. זו נקודה בזמן והיא
תיכף עוברת, הכי חשוב להחזיק את התמונה האופטימלית
בראש, גם אם כולם יחשבו שאת ירדת מהפסים."
"הוא מתחיל לנסוע ואני כל הדרך לא יוצאת מהנקודה בזמן,
אני מדמינת את יאיר הבן שלי קורא לי אימוש וצוחק,
עושים שטויות ביחד, אני לא מוותרת על התמונה הזאת."