בשנת 2014, ערך חוקר מוח מפינלנד שנשמע כמו מָיוּמָנָה (Nummenmaa) ניסוי מרתק שחשף אמת אוניברסלית מפתיעה בקשר לרגשות שלנו.
תוצאות הניסוי שלו מצביעות על כך שהדבר שמרגיש לנו הכי פרטי, הכי פנימי ואפילו פרימיטיבי הוא לא כזה סובייקטיבי
במילים מאד פשוטות ביקש החוקר הפיני לבדוק היכן בגוף אנשים מרגישים "אהבה"? האם זה באזור הראש, הצוואר או דווקא הבטן?
במחקר שלו השתתפו 700 גברים ונשים, משוודיה, פינלנד וטאיוואן, עם נציגות שווה לעולם המערבי ולמזרח הרחוק. בשלב הראשון הראו לכולם 14 סרטוניי רגשות קצרים עם סצנות שהונדסו במיוחד לעורר רגשית.
בשלב השני הופיעה הכותרת המילולית של הרגש ("עצב" לדוגמא) על גבי המסך האישי שלהם והם נתבקשו לסמן עם העכבר, היכן בגוף הם מרגישים אותו בעוצמה רבה והיכן כמעט ולא. ( לצורך המחשה, זוהי תמונת המסך מהניסוי).
התוצאות היו לא פחות ממדהימות. לאחר שנאספו כל התוצאות ועובדו בהדמיית מחשב, התגלה דפוס זהה בצורת מפות טופוגרפיות צבעוניות. הניסוי חשף שאנשים מכל העולם (ללא קשר להתניה סביבתית) מרגישים רגשות שונים באותם המקומות בגוף ולכן מפות הגוף הללו הן אוניברסליות.
אפילו שהניסוי הנ"ל מסתמך על דיווח עצמי ולא על מדידת פרמטרים מדויקים כמו טמפרטורה, הוא שוחזר מאז בווריאציות שונות ונחשב למדד אמין וייצוגי בתחום.
אתם מוזמנים לעבור רגש, רגש ולבדוק אם גם אתם מרגישים את העוצמה באותם המקומות.
מה קורה אם מסתכלים טוב טוב ב-14 המפות שהתקבלו ומנסים למצוא זוגות?
זוג אחד שמאד בולט בצבעוניותו הוא צמד הרגשות "שמחה" ו"אהבה". כמובן שזה לא ממש מפתיע שרגשות מאותה משפחה מייצרים מפות דומות, אבל מעניין לראות את השטח הגאוגרפי הנרחב שתופסים הרגשות החיוביים האלו. השטח כולו כמו מואר באש חמימה שהתפשטה וצבעה את כל הגוף מלמעלה עד למטה. במונחים ביולוגים הדבר מייצג אדרנלין, זרימת דם והתחושה בגוף היא תחושה של אנרגיה מוגברת לכל האיברים והתאים המעורבים.
זוג נוסף והרבה יותר מעניין הוא הצמד המוזר של "פחד" מול "התרגשות". כפי שאפשר לראות, המפות מאד דומות, וגם מבחינת פיסית הם ירגישו אותו דבר בגוף (דפיקות לב ונשימות מהירות ומעט תחושה בידיים וברגליים), אבל כל אחד יודע שאלו שני רגשות מנוגדים שמובילים להתנהגויות סותרות: אחד בעד הפעולה והשני נגדה.
אם לשים את ההבנה הזאת במשוואה פשוטה, זה אומר שאפילו ששני הרגשות המנוגדים האלו נותנים את אותו החיווי בגוף, מי שיקבע את ההתנהגות הסופית לא יהיה מדד הגוף אלא הטייטל ההגיוני שהמוח שלנו ישים עליו.
העובדה הפסיכית שיש לנו בתור אורגניזם חי אפשרות לבחור (במודע ושלא במודע) את הפירוש הקוגניטיבי הגבוה שניתן לתחושות הגוף שלנו היא המקור של היותנו דְּרָמָה קְוִוין במונחים אבולוציוניים.
למה הכוונה בדרמה קוין? זה לא התהליך שקורה אצל כל החיות? מה ניתן ללמוד מהחלק החייתי והפרימיטיבי לגבי השת"פ הפרה היסטורי בין תחושות לרגשות.
אם ניקח לדוגמא את הבקטריה שזה היצור הכי קדום שיש (4 ביליון שנים), נראה שהיא בנויה מתא אחד ויחיד עטוף בקרום, הדנ"א שלה לא ארוז בגרעין אלה שוחה לו בגיגית, ובטח ובטח שאין לה מוח ומערכת עצבים (שזו תופעה של 500 מיליון השנה האחרונות).
הבקטריה הקטנה וחסרת המוח אמנם לא מרגישה רגשות גבוהים של אהבה או שנאה אבל אם תדקור אותה עם מקל בקרום החיצוני, היא אינסטינקטיבית תעשה תנועה של התרחקות, ממש אותה התנהגות שהיד שלך תעשה אם ידקרו לך את העור.
אפילו שזו צורת חיים פרימיטיבית מאיתנו בהרבה, עדין יש לה יכולת להרגיש. יש לה יכולת להגיב לחום ולקור, יכולת להתכווץ מפחד מפני איום או להתרחב ולשתף פעולה עם שאר הבקטריות. מבחינתה יש לה "תוכנת הגבה" מותאמת לחושים שלה והיא מוכיחה את עצמה יופי טופי במונחי שרידות.
מכיוון שלפי תורת האבולוציה (והאייפון) אנחנו בסה"כ אורגניזם מדגם חדש והבקטריות היו שם הרבה לפני, מן הסתם יש חלקים שלמים מאסטרטגיית ההישרדות שלהן שהגיעו אלינו בתורשה. כמו העובדה שגם אנחנו מרגישים בגוף לפני שאנחנו מפענחים במוח.
באיזה שלב באבולוציה נהיה צורך במוח? למה הוא התפתח? ומה הייתה מאז ומתמיד המשימה העיקרית שלו?
בתור חוקר המוח הכי ותיק בתחום, אנטוניו דאמסיו יכול להצביע על העובדה שרגשות הגיעו בעסקת חבילה אחת עם הלידה של איבר חדש כמו המוח ושהם התפתחו הרבה לפני שהתפתחה הקוגניציה האנושית.
הסיבה שליצורים הפרה היסטוריים לא היה מוח, היא כי פשוט לא היה בו צורך. החיים שלהם היו פשוטים והסתכמו בשחייה של המון בקטריות באוקיינוס בכיוון אחד. האורגניזם לא היה זקוק לא למוח ולא למערכת עצבים ובטח שלא לסט רחב של תחושות ורגשות שיעזור לו להתנהל במרחב ועם יצורים אחרים.
החבילה השכלית (מוח ומערכת העצבים) התפתחה ככל שהסביבה והחיים עצמם נהיו יותר מסובכים. ברגע שנהיו לאורגניזם יותר איברים היה צורך להתחשב בעוד מידע מיותר חושים, נוצר צורך קיומי במערכת ניהול יותר משוכללת, במערכת שתדע לתת לגוף שרותי ניהול ברמה גבוהה והעיקר שההרמוניה תישמר מכל הכיוונים.
מבחינת הביולוגיה, המוח נולד בשביל לשרת את הגוף (ולא להיפך) וכמו כל מנהל טוב, מטרת העל המוצהרת שלו היא לדאוג שתהיה לגוף יציבות ושקט נפשי. במילים פשוטות המוח אחראי להחזיר לגוף את ההומיאוסטזיס הפנימי הקבוע שלו בכל פעם שהוא סוטה ממנו יותר מדיי.
בדיוק כמו הבקטריה, גם אנחנו משועבדים לחתירה הבלתי נלאית והפרה היסטורית שניתנת לסיכום ברגש אחד בסיסי: "להרגיש נעים מצד אחד ולהתרחק מהלא נעים מהצד השני".
חשוב להבין שכל כל קשת ההתנהגויות האנושיות שלנו טמונה במעגל ההיזון הרגשי האפקטיבי הזה, הוא מה שמכתיב אותה ולא איזה מבצע קוגניטיבי רם מעלה, כמו שהרבה אנשים אוהבים לחשוב.
אם הכל הסתכם רק בנעים ולא נעים? מאיזו סיבה התפתחה הַאִינְטֵלִיגֶנְצִיָּה שהקפיצה אותנו ליצור עם המוח הכי גדול שיש?
תחשבו על המוח כמו מנהל חדש וטירון בארגון, שמיומו הראשון נורה עליו זרם עצום ובלתי פוסק של כל בעיות הקיום האפשריות, כל שניה איבר אחר מהגוף מצלצל ואומר: "קשה לי", "רטוב לי" "תסדר ומהר".
תוך שניה וחצי נערמות לו על השולחן שתי ערימות ענקיות, הערימה מהסביבה הפנימית והערימה מהסביבה החיצונית והוא חייב לתת לשתיהן מענה חכם בשביל להצליח לשרוד.
הניסיון התמים והעיקש של המוח לכבות את הזרם ולצמצם את הערימות הוא מה שגרם לאינטליגנציה שאנחנו כ"כ אוהבים להשוויץ בה להתפתח.
מהסיבה הזו, דמאסיו היה שמח שנתייחס לרגשות כאבני הפינה הקרדינליים של החיים האנושיים ולא נתפלא שהם מה שבאמת נמצא מתחת לכל אחת ואחת מההתנהגויות האנושיות שלנו.
אמנם האונה הקדמית כבר פה ואי אפשר להתעלם ממנה, אבל לדעתו התרחקנו יותר מדיי מהגוף ואנחנו כבר לא כ"כ טובים בלקרוא אותו. אנחנו מנסים לפתור יותר מדיי דברים באמצעות ההיגיון בלבד, ושוכחים שההגיון הוא רק הדרך לפיתרון ולא הטריגר לכל הענין.
אז מה ההבדל בין תחושות לרגשות? האם באמת יש ביניהן הפרדה אמיתית?
תחום המחקר הזה מרתק ומחייב לעשות הפרדה בין שני מונחיי מפתח: תחושות לעומת רגשות, כי גם באנגלית וגם בעברית אין ממש הפרדה.
אנחנו אומרים: "אני מרגיש רעב" ושמים יד על הבטן או "אני מרגיש עייף" ומשפשפים את העיניים ולרגשות יותר גבוהים אנחנו מדלגים על התחושה הגופנית, ורצים ישר למסקנה: "אני מפחד", "אני מאוהב", "אני מקנא".
תחושות
תחושות נובעות ישירות ממערכת החישה ומשמשות כתמרורים שמדווחים למוח על שינויי אנרגיה.
אם תיקחו את מעטפת העור שלכם ותהפכו אותה כמו חולצה "מהחוץ פנימה", תקבלו את ההקבלה הוויזואלית למערכת חישה מסועפת ואינטימית. אל תוך הגוף נכנס זרם בלתי פוסק של נתונים מחמשת החושים, והתפקיד של התחושות הוא לפענח ולתת קול לסיגנלים האלו, בדיוק כמו שעושים הרצפטורים על גבי העור החיצוני.