דרך אחת היא לכתוב בכל יום שניים-שלושה דברים (אפילו הקטנים ביותר) שמודים עליהם וקרו באותו היום, ובאופן הזה לפתח את השריר של הכרת תודה כלפי היקום והטובות שהניח לפנינו.
דרך נוספת תהיה לערוך מעין רשימת חיים עם שלל סעיפי הודיה כלליים ואז קצת כמו תפילה לחזור עליה תוך התכוונות משמעותית בדקות שלפני השינה.
שתי הדרכים הן מאד פופולאריות ולמרות שהן דיי טרחניות, אנשים עדין מנסים ומתעקשים לשלב אותם בחיי היומיום הקדחתניים שלהם, מתוך מחשבה והבנה שזה יגרום לעליה באיכות החיים שלהם.
מבלי להגיד לאף אחד, איך לערוך את טקס ההודיה שלו, העובדות הקרות ממבדקי דימות המוח מראות שלשתי הדרכים האלו אין שום ערך מוסף.
אולי זה מרגיש טוב והמתרגלים באמת ובתמים מאמינים שהם עושים דבר חשוב, אבל אין שום מדד כימי או חשמלי שמראה שהמעגלים "החיוביים" במוח מופעלים ביתר שאת. במילים בוטות, אין לפרקטיקה החשובה הזו שמבוצעת בטעות
כל חשיבות ביולוגית.
מצד שני, הפעילות היזומה של הכרת תודה שנעשית באופן הנכון, יש לה את כל הפוטנציאל להשפיע על כל המדדים הביולוגים בגוף עם דגש על השפעות לטווח ארוך.
הנתונים המחקריים מראים שההשפעה שלה חזקה ואפקטיבית בדיוק כמו התערבות כימיקלית של תרופות, התפרצות אנדרופינית כתוצאה ממאמץ גופני או אחרי חיבוק ממש חם מחבר.
המחקר האחרון של הפרופ' למדעי המוח, אנטוניו דאמסיו הפורטוגלי, מראה כיצד יש לדייק את השיטה הזו על מנת שבאמת תהיה משמעותית ותביא לתוצאות הרצויות והוא בחר להוכיח את זה מדעית
דרך נושא הקשור אלינו ישירות בחבלי לידה היסטוריים, דרך סיפורים של ניצולי שואה.
איך הגיעו למסקנה שיש חשיבות לטקס זה? ואיך זיגמונד פרויד הסביר את זה כבר מלפני 100 שנה?
הפסיכולוג זיגמונד פרויד, אולי אחד מהפסיכולוגים הכי חשובים בכל הזמנים, כתב באופן מאד ממצה את עמדתו לגבי אושר, ומה המחסומים שעומדים בינו ובין האדם.
לדבריו: "לפי החוקה הקיומית שלנו, אפשרויות האושר שלנו הן מוגבלות באופן מולד, וברירת המחדל האנושית היא להיות פסימיים, מודאגים ושליליים."
הוא טוען שאומללות היא הרגשה מאד בסיסית ומוכרת שקל לנו לחוות, מפני שהיא באה לנו אוטומטית. הסיבה שיותר קל וזמין לנו להיות אומללים ושליליים היא בגלל שבכל עת אנו מאוימים בסבל משלושה כיוונים שונים ולכן זוהי סביבת מחייה שהמוח שלנו מאד מתורגל בה.
הסבל הראשון - הוא סבל גופני המגיע ישירות מהגוף שלנו. למעשה, הגוף האנושי שלנו מכוונן לעבר ריקבון וכאב מהרגע שהתאים מתחילים בתהליך החלוקה הראשוני שלהם ועד המוות. לטענתו לא ניתן לחיות חיים אנושיים בלי כאב, הזדקנות וחרדה. תחושות אלו גורמת לנו במיידי להיות במצב רוח רע, אך הן הכרחיות מכיוון שזו הדרך של הגוף לאותת למוח שמשהו חשוב קורה.
הסבל השני - מגיע מהעולם החיצוני והמציאות היומיומית. אין ערר שכוחו של הטבע עלול להשתולל נגדנו בצורה מוחצת וחסרת רחמים ולגרום לנו לסבל רב.
הסבל השלישי - ואולי הכואב ביותר מכולם, הוא הסבל שנגרם לנו כתוצאה מהיחסים שלנו עם בני אדם אחרים. לא סתם אומרים שסבל בגידה מחבר הוא אולי הדבר הכי כואב שיש.
למעשה פרויד הבין כבר לפני מאה שלמה, וזאת מבלי שהיו לו מכונות ואלקטרודות, שאנחנו מחווטים מראש לא לקבל אושר בקלות.
מה באמת היחס בין רגשות חיובים לשלילים? מה גילה מחקרו פורץ הדרך של פול אקמן בשנת 1969?
מסקנה דומה השיג מחקרו פורץ הדרך של הפסיכולוג הנודע, פול אקמן.
אקמן, הרחיק עד גינאה החדשה על מנת לבסס אחת ולתמיד את ההשערה: שכל בני האדם נולדו שווים, לפחות מבחינת הרגשות הבסיסיים שלהם.
אם תסתכלו טוב טוב על התמונה של ששת הרגשות שהוא גילה, ותצרפו לכך את המסקנה של פרויד, תוכלו לראות בבירור שהיחס של רגש שלילי מול חיובי הוא גדול וחד, והוא יחס של חמש לאחד.
במילים פשוטות המחקר אומר שכל בני האדם, ללא קשר למיקום גאוגרפי, שפה או תרבות, חולקים שישה רגשות בסיסים. חמישה מהם גורמים למצב רוח רע ולכן מוגדרים כשלילים, ורק אחד גורם לתחושה טובה בגוף ולכן מוגדר כרגש חיובי.
"אלוהים שישמור" אם אלו העובדות הקשות? איפה נמצאת נקודת האור?
הנוירוביולוגיה המודרנית מסכימה בבירור שאכן ישנה אסימטריה מבנית ותפעולית במוח עצמו. ישנם הרבה יותר שחקנים פעילים ב-"מעגלי ההתגוננות" שגורמים למוח לייצר חוויה שלילית ומעט מדיי שחקנים ב-"מעגלי הקירבה" שגורמים למוח לייצר תחושה חיובית.
המעגלים החיובים במוח נקראים בשם "המעגלים הפרו-חברתיים", והם נקראים כך מכיוון שהם גורמים לשחרור הורמונים כמו סרוטונין ואוקסיטוצין המווסתים את ההתנהגות שלנו וגורמים לנו לרצות בפועל להתחבר, להתקרב ולאהוב.
נקודת האור טמונה בעובדה שהמצב האבסורדי הזה, בו המעגלים הקדמוניים שלנו קובעים את ההתנהגות המודרנית שלנו, תלוי רק בנו.
אם אנחנו רוצים לאזן ולשפר את חיי היומיום שלנו, אנחנו פשוט חייבים לעבוד יותר קשה ולהכניס למאגר התנהגויות חדשות שישנו את מאזן האימה הזה.
אם התנהגות חדשה תראה שהנוירונים במוח נדלקים כמו משוגעים במעגלים הידועים לנו כחיוביים, זוהי תהיה התנהגות שכדאי להכניס לרפרטואר. תודות למחקר "השואה" לא צריך להמשיך לחפש בנרות.
מה גילה דאמסיו שיכול לעזור לנו לקיים את הטקס הזה של "הכרת התודה" שבאמת יצבע לנו את המעגלים הנכונים בורוד?
הרגש החם הזה של הכרת תודה הוא דבר ידוע (אבל כמעט שלא נחקר) והוא מתעורר ונותן את סימניו הגופניים (חיוך, חמימות בגוף, עקצוץ של דמעות) כשאנחנו מקבלים מתנה כלשהי בעלת ערך כספי או כערך מילולי כהוקרה על מאמץ.
להתנהגות הזו יש קשת רחבה של דקויות והיא יכולה להופיע בעצימות נמוכה, כשמישהו פותח בעבורנו דלת או בעצימות גבוהה, כשמישהו מחליט לתרום לנו כליה.
תודות לשפילברג שאסף ותיעד 50,000 סיפורים של ניצולי שואה, כל קשת ה"מתנות" האפשרית (ממתן לחם יבש ועד עזרה בבריחה מהגטו) נמצאת מוכנה בארכיון. הרפרטואר העשיר הזה שימש את פרופ' דאמסיו והחוקר המוביל גלן פוקס במחקר הראשון על "הכרת תודה".
בניסוי שלהם הם גירו במכוון את "המעגלים החיוביים" במוח ע"י הצפת מכוונת של רגש "הכרת התודה מיד שניה" בזמן שהנבדקים עברו הדמיית תהודה מגנטית פונקציונלית (FMRI).
הגירויים ששימשו לעורר את רגש הכרת התודה נשאבו מסיפורים נוגעי לב, מפי ניצולי שואה אמיתיים. המשתתפים ראו סרטונים מרגשים וממש הושרו בביצת מצב הרוח ההיסטורי והטראגי.
בשלב השני הם נתבקשו להציב את עצמם בהקשר ספציפי ולדמיין כיצד תרגיש החוויה האישית שלהם אם הם יקבלו מתנות זהות. עבור כל מתנה, הם דירגו כמה הם הרגישו אסירי תודה.
סוג השאלות נע אם כן, על הקשת של מידת הצורך הקיים במתנה אל מול המאמץ שהושקע בנתינה. בגלל העצימות הרחבה במדרג הרגש, החוקרים סברו שיוכלו לומר בוודאות מה מפעיל את מה באותם המעגלים הידועים למדע.
התוצאות גילו: שדירוג הכרת תודה אכן נמצא בקורלציה לפעילות המוחית בקליפת המוח הקדמית ובקליפת המוח הקדם-מצחית המדיאלית. ככל שהרגש נוקד גבוה יותר הוא הפעיל את המעגלים הפרו חברתיים ביתר שאת, אפילו שהסיפור המקורי הוא מיד שניה.
אז מה המסקנה שאפשר לרתום לחיי היום היום? איך ניתן לנהל טקס אפקטיבי של הכרת תודה?
המסקנה היא שניתן ורצוי לרכב על הרגש החשוב והחזק הזה של הכרת התודה, רק לעשות את זה מהכיוון הנכון. הדרך הנכונה תהיה קודם כל לעורר אותו מבחינה גופנית ומנטלית ואז לסמוך עליו שיעשה את העבודה ולא על ההיגיון.
הדבר האדיר שהניסוי הזה הראה הוא, כיצד לעורר את הרגש הזה בעוצמה אך גם ביעילות ובמהירות מבלי להיתקל בו באופן אישי.
העובדה שאפשר פשוט להסתכל על סרטונים ביוטיוב שמראים אנשים אחרים מתרגשים עד דמעות ומביעים תודה, ולנצל את הזרימה החשמלית שזה מעורר במוח החברתי והאמפתי שלנו למניפולציה מיטיבה היא ממש דמיונית.אלא, שהיא לא דמיונית, היא הוכחה מדעית.
אז אם גם לכם קשה להתמיד ברשימה הטרחנית שהייתה הדרך הידועה עד כה, ואתם מסכימים עם ההבנה שחייבים לשנות את המשקל השלילי על הנדנדה, אספתי כמה סרטונים מייצגים (לא רק של שואה), שמספיק להסתכל עליהם פעמיים בשבוע, לפני השינה, בשביל לעשות את העבודה.
ככה תדעו שלפחות מהבחינה הנוירו מדעית עשיתם צעד ענק קדימה ובמו ידיכם הגדלתם את הזרימה במעגלי האושר שלכם.