את לא עצלה. את לא כפוית טובה. את לא חייבת להיות במשבר כדי לדעת שמשהו חסר.
יכול להיות שבנית חיים טובים. בית, משפחה, עבודה, אחריות, אנשים שאוהבים אותך. ועדיין, מתחת לכל זה, יש קול קטן ועיקש ששואל: איפה אני בתוך כל זה? מה אני באמת רוצה? האם יש בי משהו שעוד לא קיבל מקום?
לפעמים התחושה היא שהחיים פשוט קרו: בחירה הובילה לבחירה, תפקיד הצטרף לתפקיד, השנים עברו ויום אחד את מסתכלת על עצמך ושואלת אם את באמת חיה את החיים שמתאימים למי שאת היום.
והשאלה הכואבת ביותר היא לא "מה לא בסדר בחיים שלי?" אלא: אם אני יודעת שיש בי עוד , כמה זמן עוד אחכה כדי לפגוש אותו?