הייתי נכנסת לזוגיות, מתרגשת, מקווה שהפעם זה יעבוד.
אבל כשהתחילו הקשיים הייתי מתאמצת יותר,
מנסה לגשר על הפערים, כועסת כשהוא לא מבין אותי
ובסוף מרגישה שאני היחידה שנלחמת על הקשר.
וכשזה לא עבד? הייתי עוזבת.
עד שהכרתי גבר איכותי שבאמת רציתי להיות איתו.
אבל גם שם מצאתי את עצמי שוב באותו דפוס.
לוקחת את כל היוזמה על עצמי, מנסה לגרום לדברים לעבוד
ואז מתוסכלת שהוא לא יוזם ולא מבין אותי.
הכי קשה היה שידעתי כל כך הרבה על זוגיות ועל מה שנכון לעשות.
אבל ברגע שהיה קצת קשה, כל מה שידעתי לא עבד.
יצאתי ללמוד התפתחות אישית
ושם גיליתי משהו ששינה לי את כל ההסתכלות.
לא הייתי צריכה להתאמץ יותר כדי שיאהבו אותי.
הייתי צריכה להפסיק לוותר על עצמי מתוך פחד שלא יאהבו אותי.
שמתי לב שאני אומרת כן כשאני רוצה להגיד לא
לא מציבה גבולות ברורים
ולפעמים מקבלת החלטות מתוך הפחד להישאר לבד
במקום להקשיב לעצמי.
אז התחלתי לשנות את הדרך שבה אני מתנהלת:
הפסקתי לרדוף.
נתתי לו את המקום שלו.
הפסקתי לקחת אחריות על כל מה שקורה בינינו.
והתחלתי להיות קשובה לעצמי,
לבטא את הרצונות שלי ולבחור מה באמת נכון לי.
השינוי היה הדרגתי אבל משהו בינינו התחיל להשתנות.
היום אני נמצאת בזוגיות שבה אני מרגישה שמקשיבים לי
ומקבלים אותי כמו שאני
בלי שאני צריכה להתאמץ כל הזמן כדי להרגיש אהובה.
מהמקום הזה נולדה הדרך שבה אני מלווה היום נשים
שמבינות הכול, אבל ברגע האמת עדיין:
נלחצות, מסבירות יותר מידי, מרצות או מקטינות את עצמן כדי להישאר בקשר.