בעיקר כי במשך שנים נסחפתי רגשית בלי שליטה. יכולתי להיכנס לחדר ולחוש מתח עוד לפני שמישהו אמר מילה, אבל לא הבנתי שזה מה שאני מרגישה. אם מישהו סביבי היה עצוב, הרגשתי את זה בגוף, חזק יותר ממנו וחשבתי שזה אני.
אם היה ויכוח בבית, אפילו שזה לא קשור אליי, הרגש שלי קפץ לשמיים, ומצאתי את עצמי מנסה לסדר לכולם את הרגשות, רק כדי שאני ארגיש טוב יותר.
ניסיתי להילחם בזה כל חיי.
אמרו לי שאני רגישה מדי, דרמטית מדי, שלוקחת ללב. אז ניסיתי להיות "קולית", לשים חומות, להתנתק אבל זה לא עבד. זה לא היה יכול לעבוד.
עד שהעיצוב האנושי נכנס לחיי ושינה לי את כל התמונה.
למדתי שאני לא רק מרגישה רגשות, אני סופגת אותם מבחוץ. מגבירה אותם. חיה אותם בגוף שלי כאילו הם שלי. וזה לא עניין של אופי, זו פשוט מכניקה.
ברגע שהפסקתי להילחם בזה ולמדתי איך הרגש שלי באמת עובד,
מערכות היחסים שלי השתנו מהקצה לקצה.
הפסקתי לנסות לתקן רגשות של אחרים, להרגיש אחראית על כולם, ובעיקר הפסקתי לחשוב שמשהו בי לא בסדר.